"לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי יוצא מוקדם"

פעם בשבוע, בכל יום שלישי, מיקי ארגמן יוצא מהעבודה מוקדם כדי לבלות עם הבן שלו: להעביר אתו דגדוגים לצד מסעות שכנוע ארוכים אל תוך האמבטיה וביציאה ממנה. ביום שהנורא מכל קרה, הוא נאחד בזמן היקר הזה שהיה רק של שניהם ביחד.

חתכתי מהעבודה ב-12 הביתה ואספתי את הילד. התנדנדנו בנדנדות של הגינה הציבורית ושוב קיבלתי את מבטי הקנאה מהאימהות הקבועות. "את רואה, לאבא הזה כן יש זמן לקחת את הילד" שמעתי פעם את אחת האימהות אומרת לחברתה. כשחזרנו הביתה לקראת הערב, השעון הראה קצת אחרי שש והילד ואני היינו באמצע סשן מטורף של דגדוגים והנפות סומבלקה, שזה האווירון של הערבים. יש משהו ממכר לשמוע את הילד שלך מתגלגל מצחוק ללא יכולת שליטה, בכלל ילדים צוחקים זה תמיד מצטלם טוב יותר מאשר ילדים בוכים, אין מה לעשות.

וכשהילד שלך במצב רוח, אתה מנסה למנף את המצב ולמכור לו את הסיפור הזה שהנה אתם הולכים להמשיך את הדגדוג והצחוקים והכיף גם במקלחת. והנה אתה בטוח שהפעם הוא יזרום איתך בכיף, אבל איך שהוא שומע את המילה ״מקלחת״ הוא משנה אסטרטגיה – עושה לך פרצוף נעלב, מעלה כתף אחת למעלה ולמטה בתנועות קצובות ופולט "לא-צה".

אתה מרגיש שהנה זה בורח לך מהידיים אז אתה מנסה עוד דגדוגון קליל כדי לשחרר את המועקה, אבל הוא לא משתכנע. ואז אתה מוציא את התותחים הכבדים ומשחד אותו בכל מיני דברים שילדים רוצים ומבוגרים אוהבים להגיד לא, אבל הוא לא זז. מצד אחד הוא קצת עקשן וזה מרגיז אותך מאוד, אבל מצד שני אתה מנחם את עצמך בעובדה שהוא יודע מה הוא רוצה מהחיים, שהוא מתמיד, ובחיים התמדה זו תכונה חשובה מאוד להצלחה.

בסוף אתה מצליח לספר לו בטון של מנחה בערוץ ״הופ חרטטנים״ איזה סיפור על חבורה של גמדים שמחכה לו ליד האסלה. הוא מתרצה סוף סוף והמים מתחילים לזרום. והוא מבסוט עד השמיים.

ילדים צוחקים זה תמיד מצטלם טוב יותר מאשר ילדים בוכים

אחרי עשר דקות אתה חושב שהגיע הזמן לצאת אבל הוא לא. ואז אתה שוב ממחזר את הסיפור עם הגמדים שמחכים לו בחדר עם הטיטול, אבל המניאק כבר למד אותך, והוא לא יאכל שוב את החרא הזה על הגמדים. ושוב אתה מתבאס אבל במקביל גם קצת גאה כי אתה מבין שיש לו יכולת ללמוד מטעויות והוא לא נופל פעמיים לאותה מלכודת.

אז אתה מנסה להיות יצירתי ולזרום איתו ולהביא אותו שיסגור את המים בעצמו כמו שכתוב בכל ספרי ההדרכה להורים שנכתבו על ידי פסיכולוגים, שאולי יש להם ידע עצום בתיאוריה אבל תכלס הם בחיים לא השכיבו ילד לישון כי הם בקליניקה. בסוף אתה נשבר ומשלים עם העובדה שהטרור מבין רק יד קשה, אז אתה סוגר לו את המים ועוטף אותו במגבת שיצאה ממייבש הכביסה שיהיה לו פינוק עד הסוף.

בא לך לתת לו את החיבוק והנשיקה של החיים

משם אתם זורמים לארוחת ערב ששליש ממנה מרוח על הרצפה, שליש על השולחן ושליש על הפרצופים שלכם. אתה משקיט את המצפון שלך ונזכר בחתיכת המלפפון הקטנה שהוא בכל זאת אכל כדי להגיע למסקנה הסופית: הילד שבע.

ועכשיו כיבוי אורות. אחרי שארגנת מוצצי, בקבוקי, חיתולי ומקריא לו את "אליעזר והגזר" בפעם הטריליון, אתה חותם את הספר בלחישת "לילה טוב" עם נשיקה, אבל הקטן אומר לך "עוד פעם". ואתה קורא לו עוד פעם, אבל הוא רוצה שוב. אתה שואל את עצמך איזה קטע הוא לא קלט, הגזר כבר בחוץ, אבל הוא רוצה עוד פעם. אז בפעם המאה אתה שר לו והוא בעננים. אתה מעגל פינות ומדלג על דמויות והוא עולה עלייך אבל גם הוא כבר עייף.

הילד האנרגטי הזה נכנס לשינה ותוך שניות הריסים הארוכים שלו יורדים אט אט". עומר ז"ל

אתה יכול לראות איך לאט לאט הוא נרדם, הילד האנרגטי הזה נכנס לשינה ותוך שניות הריסים הארוכים שלו יורדים אט אט וחושפים עפעפיים חלקים. בא לך לתת לו את החיבוק והנשיקה של החיים אבל המחשבה שהוא עלול להתעורר ולרוץ מחדר לחדר עוצרים אותך.  הוא נושף בכבדות ומשחרר אוויר תוך כדי התהפכות קלה לצד שמאל עם רגליים שלובות.  הוא נרדם.

עד לפני כמה שניות האוצר הקטן הזה היה על שלושה אחוזים ועכשיו הוא בטעינה. אתה מכסה אותו בזהירות השמורה לחבלני הכור הגרעיני, נושק לו בעדינות על הלחי ומסכם לעצמך שההורות המודרנית מסתכמת בשני רגשות: חרדות ורגשות אשם.

***

מאז, בכל שבוע, ביום שלישי, הטקס חזר על עצמו. בשעה 12 הייתי מתחפף מהעבודה, מעביר את הטלפון למצב טיסה ומבלה זמן איכות עם הילד. היו ימים שהיינו הולכים לראות סרט, לשחק באולינג, עושים יצירה ביחד, הוא אהב מאוד ברוקולי וחזה עוף עם צ'ילי מתוק. והיה לו כיף. וגם לי.

כעבור שנתיים הוא נפטר בתאונה באותה מקלחת. בשניות שהוא נטמן, הרהרתי לעצמי שלעולם לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי מעביר את ימי שלישי האלה איתו.

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *