תרומת איברים: "רק אל תיגעו בפניו המנומשים והצחורים"

לפני חמישה ימים, הלכה לעולמה מלכת היופי נילי דרוקר ומשפחתה הסכימה לתרום את איבריה. גם מיקי ארגמן, אבא של עומר ז"ל שהיה רק בן 8 במותו, ניצב מול שאלת תרומת האיברים לפני חמש שנים. כעת הוא מספר על אחת ההחלטות המכוננות שעשה בחייו

"המצב הוא כזה" הוא אמר מיד לאחר שנכנסנו לחדר צדדי ולא מזמין בבית החולים. "ניסינו הכל, באמת שניסינו הכל. ניסים קורים באיזור הקו האדום אבל אנחנו היינו באיזור הקו השחור. הוועדה שהתכנסה הבוקר קבעה רשמית את מותו. אני מצטער". הוא אמר בקול חנוק.

דממה השתררה בחדר. אף אחד לא צעק, אף אחד לא זרק כיסאות וגם לא קרע בגדים, בטח לא חשב להכות איזו אחות. הוא מכיר את עומר מגיל אפס וגם הוא לא היה מוכן לרגע הזה. חמישה ימים שהוא ניסה באמת הכל, לא ויתר, בעיקר אולי לעצמו, אבל למלאך המוות היו תוכניות אחרות.

כמה רגעים לאחר מכן הוא שאל אם נסכים לתרום את איבריו.

שתקנו, לא אמרנו כלום. רגע לפני כן, הודיעו לנו שהדבר היקר לנו מכל נפרד מהעולם הזה ועכשיו מבקשים מאתנו לתרום את איבריו? איך בכלל אפשר לחשוב על מישהו אחר ברגע הזה? מה בדיוק אכפת לי עכשיו אם מישהו ממתין בבית להשתלת כליה, שסתומים ללב או כבד? אני לא מכיר את כל האנשים האלה, ועם יד על הלב, הם לא ממש מעניינים אותי ברגע הזה.

נזכרתי בשחקן הכדורגל המפורסם, שמשפחתו החליטה בסופו של דבר לא לתרום למרות שהיה חתום על כרטיס אדי. בארצנו הקטנטונת קמה מהומה, הטוקבקיסטים עבדו שעות נוספות, איך זה שהמשפחה לא תורמת. ואני, לרגע אחד רציתי לשאול את כל אחד מאותם מטיפים באיזו זכות הם מרשים לעצמם להוכיח את אותה משפחה בלי שהיו בסיטואציה ההזויה הזו? נכון ל-2016, 39% מחליטים לא לתרום ואין לי מילה אחת אפילו להגיד להם, לא טיפה אחת של ביקורת או הערה. וגם לכם טוקבקיסטים אין זכות, אלא אם עמדתם במקומם פעם אחת בעולם הזה.

הגיע בלי שריטה וייצא בלי שריטה. עומר ז"ל
הגיע בלי שריטה וייצא בלי שריטה. עומר ז"ל

נזכרתי בשיחה שהייתה לשרון ולי לילה קודם לכן ליד מיטתו. ידענו שהוועדה אמורה להתכנס בבוקר שלמחרת, וזה עניין רשמי. המוות של עומר הוא מרחק סימון "וי" באיזה טופס. "אני רוצה לתרום", היא אמרה כשישבנו ליד מיטתו ולי היה ברור שלא. "אין סיכוי שבעולם שאני אתן למישהו לגעת בעור של הילד היפה הזה", אמרתי לה. "הוא נכנס לפה בלי שריטה והוא יוצא מפה בלי שריטה" – הוספתי. "בואי לא נדבר על זה עד שזה לא רשמי", סיכמתי. בכל זאת, הוא שוכב כאן לידנו, חום גופו נעים, כאילו ישן. חמישה ימים הוא ככה, אבל ישן.

ביקשנו מהרופא זמן לחשוב על זה. לא אמרנו כן וגם לא אמרנו לא. רק שאלנו אם אפשר לבקש שלא יגעו לו בפנים, בכל זאת, מחר אנחנו נפגשים איתו שוב בבית העלמין וקרוב לוודאי שנתבקש לזהות אותו רגע לפני שייטמן.

החלטנו לא להחליט ולספר לאחותו, רוני, שהייתה אז בת חמש. אני לא הייתי מסוגל להוציא מילה אז שרון לקחה פיקוד ובעצת אנשי מקצוע פשוט אמרה לה. באותו הרגע, ברגע הזה שהיינו צריכים לחוות את הכאב הזה שוב, חשבתי שאם יש משהו בעולם הזה שאנחנו יכולים לעשות כדי לחסוך ממישהו אחר את הסיטואציה הזו, אז אנחנו את שלנו עשינו בעולם הזה.

רגע לאחר מכן הטלפון צלצל. "אנחנו לא רוצים להלחיץ אתכם", אמרה האחות הראשית, "זה בסדר גמור אם תגידו לא, באמת, רק ששעון החול מתחיל לאזול, ויש תוקף לכל איבר, ואנחנו רק צריכים לדעת כי זה מנגנון אדיר שמתחיל לפעול מהרגע שאתם חותמים".

"תכינו את המסמכים" אמרתי, "אנחנו באים לחתום". וחתמנו. ביקשנו רק שלא יגעו לו בפנים המנומשים והצחורים שלו, אמרנו שאנחנו מצטערים, אבל לא נעמוד בזה, את כל השאר אפשר לקחת, אנחנו חושבים שיש מספיק.

רגע אחרי שיצאנו, ניגשה אלי ידידת המשפחה וביקשה שלא נחתום. "אתה יודע, כשהמשיח יגיע, ותהיה תחיית המתים, מי שתרם לא יקום, אל תחתום". אמרתי שאני מצטער, אני חייב ללכת לשירותים ונעלמתי.

שרון שאלה אותי מה היא אמרה. "לא לכולם התקינו מוח כששלחו אותם לכאן" אמרתי לה והוספתי שאני חושב שקיבלנו החלטה אצילית.

היא סיפרה שהרופאים נתנו לה שנתיים לחיות

שלושה חודשים לאחר מכן החלטנו להתאוורר קצת במקום עם שפה שונה, מזג אוויר אחר וקצת כיף לילדה. החלטנו לחרוש מסעדה-מסעדה בדרום צרפת ולתת לדרך להוביל אותנו. נחתנו במזרח ספרד, במקום שנקרא סאן סבסטיאן, בתוך מלון ציורי על צוק לחוף האוקיאנוס האטלנטי, כששלפתי מעטפה מבוילת ממרכז ההשתלות שהגיעה בלילה שלפני הטיסה.

שלושה חודשים חיכינו למעטפה הזו וכשהיא סוף הסוף הגיעה, לא היה לנו את האומץ לפתוח אותה. בסוף לקחנו אוויר וקראנו. זה היה מכתב מאחת המושתלות שקיבלה את הכבד של עומר ועל הדרך את החיים שלה בחזרה. היא סיפרה שהרופאים נתנו לה שנתיים לחיות ובזכות התרומה שלנו היא חזרה לחיים מלאים, אפילו טובים יותר משהיו לה אי-פעם. היא כתבה שהיא רוצה להיפגש, לשמוע קצת עליו, מה אהב, איך חי את חייו. היא כתבה שיש לה שתי בנות מקסימות ושעכשיו יש סיכוי שהיא תהיה סבתא בזכות התרומה. רציתי לכתוב לה שזה לדעתי מגניב, אבל שתדע שאת הסבתות שלנו אנחנו טוחנים בבייביסיטר בחופשות, מקפיצים פעמיים בשבוע כשלאחד הילדים יש חום, אז שתחשוב שוב. בסוף סימסתי לה שקיבלנו את המכתב ונשמח להיפגש כשנחזור וקבענו להיפגש בבית קפה ברמת-גן.

"זה בסדר גמור אם תגידו לא, באמת, רק ששעון החול מתחיל לאזול, ויש תוקף לכל איבר"
"זה בסדר גמור אם תגידו לא, באמת, רק ששעון החול מתחיל לאזול, ויש תוקף לכל איבר"

ונפגשנו. ערב לפני הפגישה שאלתי אותה מה היא תלבש, איפה היא תשב והאם היא באה לבד. לרגע קצר זה הרגיש לי כמו בליינד-דייט, למרות שכבר 15 שנה אני מחוץ לתעשייה. זו הייתה פגישה מרגשת, פגישה מהסוג ששווה לחיות חיים שלמים כדי להיות בה, פגישה שבה הבנו את משמעות התרומה. יש לה חיים, משפחה, חברים, שתי בנות מהממות ועוד המון קניונים בעולם שהיא רוצה לקחת את הבנות שלה ולפנק אותן.

אני מודה שאני לא מהטיפוסים שמניחים את האוזן על הלב של המושתל ואומרים "אני מרגיש אותו בפנים". לא, זה לא אני. במשך שעתיים שלמות היא לא הפסיקה להגיד תודה, לשאול מה הוא אהב, היא ביקשה לראות תמונות שלו ורגע לפני שנפרדנו אמרנו לה שהיא קיבלה מתנה. המזל הנורא שלנו נפגש באותו היום עם המזל הטוב שלה ועכשיו המתנה הזו שלה. "רק תשמרי עליה" ביקשתי. "קצת שוקולד מדי פעם, ברוקולי וחזה עוף עם צ'ילי, ובלי אלכוהול, בכל זאת הוא היה ילד בן שמונה".

משמעות המילה "לחיות"

מאז אנחנו נפגשים לא מעט, במיוחד בזכות העובדה שרתמתי אותה למסע אדיר ומרתק שבו אנחנו מלמדים אנשי רפואה לעתיד באוניברסיטת תל-אביב וגם כאלה מנוסים בבתי חולים אחרים איך באמת רופא יכול להציל חיים. היא תמיד אומרת שקשה לה עם החשיפה, שהיא לא בנויה לזה, ולמה היא בכלל צריכה את זה על הראש עכשיו, אבל בגלל שאני תמיד מבקש יפה היא מסכימה. אפילו פעם אחת, רגע לפני שקראתי לכולם את "רוחל'ה" בעוד ערב מרגש של "הקופסה 2.0" היא ביקשה לעלות לבמה ולומר כמה מילים. הייתם צריכים להיות שם כדי להבין מה משמעות המילה "לחיות".

לפני שבועיים בדיוק, יום ההשתלה שלה, סימסתי לה "מזל טוב!". ככה הם המשותלים, חוגגים פעמיים. חמש שנים אחרי, ואני מודה שאני לא מוצא נחמה. הנחמה היחידה שיש לי היא כשאני חושב על בנותיה. שתיהן קיבלו אימא במתנה, סיימו ללמוד בהצלחה והמשיכו ליהנות מכל הטוב שיש לעולם הזה להציע. הנחמה שלי תבוא כשהיא תתקשר בוקר אחד ותספר לי שהיא הפכה לסבתא, ושהבנות טוחנות אותה בבייביסיטר מהבוקר עד הערב, אבל לא אכפת לה בכלל, כי לה יש את הזכות לקטר ובמקביל להעריך כל רגע.

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *