"קיבלתי 86 בדיני חוזים" הוא סימס לי בבוקר יום חמישי.
"גדולללל!!!1" עניתי מיד ונתמלאתי בגאווה.
לכם אולי נראה די פשוט 86 בדיני חוזים, אבל לו זה ממש לא היה קל, תאמינו לי. וכדי להבין עד כמה זה לא היה קל, נחזור קצת יותר משנה אחורה בזמן.
הגענו אז לאלפים האוסטריים, לחופשה השנתית שלנו. חצי שנה של תכנונים, הינדוסים ורשימת ציוד עד הפרט האחרון שהתנקזו ליום הראשון על ההר. בסוף היום, כשהאדרנלין שוטף את שנינו, ישבנו בחדר הסקי במרתף וחלצנו את הנעליים הכבדות, שם הוא גילה שכף הרגל הימנית שלו התנפחה בצורה היסטרית. אני הסתכלתי עליו ואמרתי שתי מילים: "איש הפיל" והתפוצצתי מצחוק על הרצפה הקרה. הוא נאנק מכאבים כל הלילה עד שלקראת חצות אמרתי לו "קדימה, קח שתי פחיות רדבול לדרך כי אנחנו גמורים מעייפות ועלה לאוטו כי נוסעים לבית החולים".
אחרי שעה של נסיעה במורדות ההרים הגענו לבית החולים, שמבחוץ נראה כמו הטירה של דרקולה. בית החולים היה שומם ורופאה אוסטרית אכזרית, מהסוג הקשוח ביותר עלי אדמות, קיבלה את פנינו. לאחר סדרה של צילומים ובדיקות היא הוציאה מספרים, גזרה לו את הסקי פס ואמרה "נו מור סקי פור יו מיסטר". עוד לפני שהוא עיכל את הבשורה הקשה, היא שלפה מחט בגודל של מקל של מטאטא ואמרה לשומשום לחשוף את הישבן. הוא אמר לה שאין מצב ואני אמרתי שעוד שנייה אני מתעלף מצחוק. שתיים בלילה, בית חולים ושומשום, בחור רציני בן 45 מפחד מזריקה בטוסיק.
היא לא הבינה מה קורה פה, אף פעם לא אמרו לה לא. ככה הם האוסטרים צייתנים ברמה הכי גבוהה שיש. אפילו בטופס שיש לה, אין רובריקה של "המטופל מסרב לזריקה". היא נתנה לו זוג קביים משוכללים עם מחזירי אור ווינקרים ושלחה אותנו בפרצוף זועף לא לפני שצוותה עליו לחתום על סירוב. לשנינו כבר היה ברור דבר אחד כשנכנסנו למיטה באותו הלילה: חופשת הסקי שלנו התאיידה עוד לפני שהתחילה.
למחרת סעדתי אותו כמו נהג של עזר מציון וישבתי איתו בכל בית קפה אפשרי בעיירה. בבוקר היום השלישי אמרתי לו שגם לג'וקים יש קו אדום ועם כל הכבוד לו, אני חייב להתאוורר על ההר. במשך שבוע ימים הוא קיטר, כעס, הסתובב על קביים בעיירה בפרצוף נרגן, מחפש עם מי להתקוטט, מנסה להרוג את הזמן, קונה דברים שהוא לא צריך כדי להרשים אנשים שהוא לא מכיר.
ואז, מהנקודה הנמוכה הזו, אחרי שבוע ימים עם עצמו, זה הכה בו, הארה. בדרך חזרה לשדה התעופה הוא אמר לי: "החלטתי ללמוד משפטים". פצצה. לכם זה נראה אולי פשוט אבל האמת היא שזה ממש לא ככה. שנים שהוא כבר מחפש משמעות לחייו ולא מוצא. ביום-יום הוא מאוד מצליח במה שהוא עושה, על זה אין בכלל ספק, ואפילו די מרוצה מעצמו בעבודה, במקצוע שלו, אבל הוא הרגיש שהוא מוכן כבר לשלב הבא ולא ידע איפה מתחילים. באחת הפגישות שלנו המלצתי לו ללכת ללמוד.
"אתה רציני?" הוא שאל. בגיל 45 להתחיל ללמוד? הרי כל השנים המורים בבית הספר אמרו לו את המשפט המסרס ביותר ש"יש לך פוטנציאל אבל אתה לא מממש אותו". הוא מסרס כי מי עם לא המורה אמור לעזור לתלמיד לממש אותו? ולא שאנחנו רוצים לבוא חשבון עם חיה, המורה שלו מהתיכון, פשוט היא תמיד הייתה עסוקה בלנסות להשתלט על 40 פצצות הורמון, לנסות לייצר ציונים ולסיים את היום בשלום.
זה נכון שמדי פעם עבר לו בראש להתקשר אליה ולהגיד לה "חיה יא אפסית, יא כלומניקית, תראי מה יצא ממני, לא האמנת בי, איפה אני ואיפה את" אבל בשלב מסוים הוא הרגיש שהוא לא באמת צריך את זה, רק אולי להודות להוריו שתמיד האמינו בו ותמכו בו כל הדרך, גם אחרי כל מעשי הקונדס שעשה בילדותו, והאמינו לי, הוא עשה, אוהו, כמה נזקים שהוא עשה. הרי הוא נכשל בכל מבחן אפשרי בבית הספר, נזרק מכיתה ועוד כיתה, השיטה לא התאימה לו כלל ואף חזתה לו כישלון עתידי ברור, אבל עכשיו 30 שנה מאוחר יותר הוא די מסודר ואפילו הצליח בגדול, אז אולי משהו פה דפוק בשיטה, אולי בית הספר הוא הבייבי-סיטר הכי זול שאפשר לקנות פה היום וצריכות לעבור עוד שנים רבות עד שתוכל לדעת מה באמת היעוד שלך בחיים ובמה אתה באמת, אבל באמת טוב? ואולי אם לא היו לו הורים סבלניים ותומכים, אולי זה לא היה נגמר ככה?
ופתאום בגיל 45 הוא מתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלו, לחזור לספסל הלימודים, מבחנים, שיעורי בית, יש דבר מפחיד יותר מזה עבור ילד שכל חייו חווה כישלונות השכלתיים? ולרגע אל תטעו, השומשום הזה, הוא גאון, הוא חד, יש לו ראש מבריק, הוא רק קצת פחות טולרנטי מאדם ממוצע. אחדד זאת קצת יותר: סבלנות? אין לו!
בבוקר היום ראשון ללימודים הוא שלשל חמש פעמים רצוף. אני יודע כי הוא סימס לי בכל אחד מהם.
אבל כשהשיעור הראשון התחיל הוא הרגיש שהוא עף. מרחף. בגיל 46 הוא הרגיש שהוא מצא את האושר שלו, היעוד שלו, והכי חשוב, הוא פשוט נהנה. נהנה לשבת בשיעורים, להכין עבודות, הוא נכנס לדיונים בבתי משפט ככה סתם, קורא בשקיקה פסקי דין כאילו היו מכתבי אהבה מאשתו. יש לו מטרה, יש לו דרך, כוכב הצפון שלו מנצנץ בשמיים והוא בדרך אליו. והדרך? דרך ארץ. אולי הוא יגיע אליו ואולי לא, אולי יעבור את מבחני הלשכה ויוסמך ואולי לא. האמת היא שזה לא ממש חשוב, הוא יודע את זה. יש לו מטרה עכשיו בחיים, הוא הכניס את אלת המשמעות לחייו יחד עם ידידותיה אלת הצפייה ואלת העשייה, ושלושתן יחד הפכו את חייו למשמעותיים יותר, מלאים יותר, מאושרים יותר.
שנה עברה מאותה חופשה נוראית וכמו בכל שבוע בשנים האחרונות, גם השבוע נפגשנו לקפה של בוקר. הוא החזיק מודעה שגזר מעיתון יומי והראה לי אותה. "רואה את זה? יש פה הטעייה. תכל'ס מבחינה משפטית אני יכול לנקנק אותם ויש לי קייס". הסתכלתי עליו, בעיקר על התשוקה שבערה בעיניו כשהוא אמר את המילה "קייס" והתמוגגתי. האמת? אני דווקא זקוק ליועץ משפטי אצלי בחברה.